
ג'סימה פלוּסוֹ משתמשת בקנאביס ובקומדיה כדי להתמודד עם אבל ולבנות קהילה
ג'סימה פלוּסוֹ משלבת קנאביס וקומדיה כדי להתמודד עם אבל, ומביאה קהילה סביב הפודקאסט שלה 'Dying Laughing'
Key Points
- 1ג'סימה פלוּסוֹ משתמשת בקנאביס ובקומדיה כדי לעבד אבל
- 2הפודקאסט שלה 'Dying Laughing' חוקר אבל ובריאות נפשית
- 3הגישה של פלוּסוֹ מעודדת קהילה ושיחות פתוחות על אובדן
- 4היא מתכננת להתרחב לאירועים חיים וסמינרים על אבל
ג'סימה פלוּסוֹ, קומיקאית הידועה בעבודתה בתוכנית 'Girl Code' של MTV, מצאה דרך ייחודית לעבד את האבל שלה דרך קומדיה וקנאביס. לאחר שאיבדה את שני הוריה, פלוּסוֹ פנתה להומור ולקנאביס לא כדי לברוח מכאב, אלא כדי להתמודד איתו ישירות. הגישה שלה resonated עם רבים, והובילה אותה לשנות את שם הפודקאסט שלה ל-'Dying Laughing', מרחב המוקדש לחקר אבל ובריאות נפשית
מסע של פלוּסוֹ בשימוש בקנאביס ככלי לריפוי החל בעשור האחרון, למרות שהיא לא השתמשה בו במהלך שנות התיכון שלה. היא מתארת את הקנאביס לא כהימלטות, אלא כחבר שסייע לה להישאר נוכחת במהלך מחלת אביה. הצמח אפשר לה להאט ולהרגיש את רגשותיה במלואם, והפך את הקשר שלה עם הקנאביס מ recreational ל-relational
הפתיחות של הקומיקאית לגבי אבלה יצרה תחושת קהילה בקרב הקהל שלה. מעריצים החלו לפנות אליה, משתפים את סיפוריהם האישיים על אובדן, מה שהניע את פלוּסוֹ ליצור פלטפורמה שבה שיחות אלו יכולות להתרחש. הפודקאסט שלה, 'Dying Laughing', אינו עוסק בהקלת על המוות, אלא במציאת דרך לצחוק עם האבל, ולא לסבול דרכו
פלוּסוֹ מדגישה כי אבל הוא חוויה אוניברסלית, אך גם אישית מאוד. היא לא מציעה פתרונות מהירים, אלא מספקת מרחב לאנשים לשתף את סיפוריהם ולמצוא נחמה. הגישה שלה מבוססת על הרעיון שהומור יכול להיות מנגנון הישרדות, המסייע לעבד כאב מבלי להמעיט בערכו. פרספקטיבה זו משכה אורחים כמו סרה בארטל וג'ון סטאמוס, שחולקים את חוויותיהם האישיות עם אובדן
בהסתכלות קדימה, פלוּסוֹ רואה את עצמה מרחיבה את עבודתה לאירועים חיים וסמינרים הממוקדים באבל ובריפוי. היא רואה את אלה כהזדמנויות להביא אנשים יחד, מציעה כלים וחוויות המדגישות את הברכות והשמחות בצד השני של האובדן. מטרתה היא ליצור מרחב ייחודי שמשלב צחוק, קהילה וריפוי
האמונה של פלוּסוֹ בכוח המהפכני של אבל היא גם עמוקה וגם אישית. היא מתארת את האבל כמתנה, אם כי אחת שיכולה להרגיש כמו קללה. המסר שלה לאבלים ברור: בעוד שהאבל כואב, הוא יכול גם להיות דלת לחופש אישי ולחיבור. דרך עבודתה, היא מקווה להפוך תובנות אלו לנגישות לקהל רחב יותר, ולהפוך את האובדן האישי שלה למקור כוח קהילתי