פרספקטיבות חדשות מאתגרות את הדעות המסורתיות על התמכרות כמחלה

דיונים אחרונים בתחום מחקרי ההתמכרות מאתגרים את האמונה המושרשת כי התמכרות היא מחלה. שינוי זה מונע על ידי ראיות מדעיות חדשות וחוויות אישיות המציעות שהתמכרות עשויה לא להתאים למודל הרפואי המסורתי. הדיון הזה צובר תאוצה בקרב חוקרים שטוענים כי התמכרות יכולה להיות מובנת טוב יותר דרך מסגרות חלופיות

המונח 'התמכרות' שורשיו במילה הלטינית 'addictio-onis', שמשמעה 'הכרעה על פי פסק דין'. באופן מסורתי, האקדמיה המלכותית הספרדית מגדירה זאת כתלות בחומרים או פעילויות מזיקים. עם זאת, כמה מומחים, כמו M.D. Griffiths, טוענים כי התמכרות היא מבנה חברתי, שבו כל פעילות מחזקת עשויה להיות ממכרת, אך רק אלו הנחשבות לבלתי מקובלות חברתית מסומנות כך

היסטורית, חומרים שכיום נחשבים ממכרים היו פעם חוקיים ופורסמו באופן נרחב. קוקאין, לדוגמה, הוסר מקוקה-קולה בשנת 1904, וההרואין שווק כחלופה שאינה ממכרת למורפין. רק בשנות ה-20, בהשפעת מחקריו של פרויד, החלה ההתמכרות להיחשב כמחלה נפשית. פרספקטיבה זו צברה תאוצה עם גילוי קולטני האופיאטים, שהציבו את ההתמכרות כבעיה רב-ממדית

תיאוריות חדשות צצות שמאתגרות את מודל המחלה של ההתמכרות. הפסיכולוג אדוארדו ג' פדררו-פרז מדגיש שבשנות ה-80, ההתמכרות נחשבה או כמחלה נפשית כרונית או כהתנהגות לא מתאימה. תיאוריות נוספות, כמו ההיפותזה של חנצי'ן על טיפול עצמי, מציעות שהתמכרות היא התנהגות אופרנטית שמחוזקת על ידי שימוש בסמים, ויש להחיל זאת גם על התמכרויות שאינן קשורות לחומרים

המדיקליזציה של ההתמכרות נתמכת על ידי תעשיית התרופות, שרואה בה שוק רווחי. אלן לשנר מהמכון הלאומי לניצול סמים תיאר את ההתמכרות כמחלה כרונית של המוח במאמר ב-Science בשנת 1997. עם זאת, השקפה זו נתקלת בהתנגדות מצד כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מה שמוביל למערכות סיווג חלופיות כמו קריטריוני תחום המחקר (RDoC), שמתמקדים בממדי התנהגות ובמדדים נוירוביולוגיים

מבקרי מודל המחלה, כולל מחברים כמו ג'פרי א. שלר וג'ין מ. היימן, טוענים כי התמכרות היא בחירה ולא הפרעה. מחקרים כמו ניסוי 'Rat Park' של ברוס ק. אלכסנדר מציעים שהתמכרות מושפעת מהסביבה ומהבחירה, ולא נובעת מהפרעה מולדת במוח. ממצאים אלה מאתגרים את הרעיון שהתמכרות היא מחלה לכל החיים, שכן רבים מתאוששים ללא התערבות רפואית

הדיון נמשך עם קולות כמו מארק לואיס, שטוען כי לא צריך להתייחס להתמכרות כמחלה. עבודותיו, "הביולוגיה של הרצון" ו"זכרונות של מוח מכור," מספקות תובנות אישיות ומדעיות שמערערות על הצורך בטיפול רפואי בהתמכרות. ככל שראיות נוספות צצות, השיחה סביב ההתמכרות ממשיכה להתפתח, ועשויה לשנות את האופן שבו החברה מבינה ומתמודדת עם סוגיה מורכבת זו